פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ואישית
הכוונה לזוגות נשואים ולרווקים
פייסבוק וידאו
טלפון 052-5665653
book

מאמרים

לידה = ליד ה'

 

הרב ישראל אריאל, במאמרו שהופיע בגיליון תזריע- מצורע העלה את השאלות הבאות:

  1. מדוע כרוכה לידה בטומאה?
  2. מדוע טומאתה של יולדת נקבה ארוכה משל יולדת זכר?
  3. מדוע יולדת מקריבה קורבן חטאת?  במה חטאה?

כדי ליישב קושיות אלה התבסס ישראל אריאל על שתי הנחות יסוד הכרוכות זו בזו:

  1. הטומאה היא תוצאה ממצב בו האדם עסוק בגופו גרידא.
  2. היולדת עסוקה בגופה וזאת הסיבה לטומאתה.

נביא קטעים מדבריו: "לא רק המוות טמא אלא גם כל התעסקות הגורמת לאדם להתרכז בגופו בממד הנפרד של קיומו כרוכה בטומאה. כיוון שבלידה כל מעיינה של היולדת בגופה, נטמאת היא לפחות כמו נידה (ההדגשה שלי, נ. ו) ... ההתרכזות בגוף  וההתכנסות הנפשית של האשה לתוך עצמה משמעותית יותר בתהליך הלידה מאשר בזמן נידתה... יש טומאה בהתעלמות מן ה' בהתרכזות האדם בעצמו... אכן הגופניות יוצרת חציצה בינינו לה' מפני ששואבת היא את האדם אל תוך נפרדותו".
על פי דבריו, האשה היולדת העסוקה בגופה מתרחקת מה' יתברך, וריחוק זה מחולל את הטומאה. הריחוק הנוצר בעת הלידה משמעותי יותר מאשר זה הנוצר בשל עיסוקה בגוף בזמן הנידה. לפיכך, הזמן הדרוש להיטהרות מלידה כפול הוא מאשרלאחר דם נידה.

לדעתי שתי הנחות יסוד אלו בטעות יסודן. נפתח בנקודה השניה: אדם חווה בחייו חוויות רוחניות שונות. חווית הלידה היא אחת החוויות העמוקות ביותר של האשה. ולא בכדי נותריקון של "לידה" – ליד ה'. בלידה חווה האישה את נוכחות הקב"ה באופן האמיתי והעמוק ביותר – "ממעמקים קראתיך ה'", ממעמקי גופה וקרביה. היא אינה עסוקה בגופה בלבד אלא בתחנונים לפני בורא כל חי שציריה יהיו חבלי לידה,  צירים בעלי משמעות, צירים המבשרים חיים. האישה חשה את הקרבה אל ריבונו  של עולם; היא חשה את נוכחותו בפועל בתוך ארבע האמות של החדר וכל כניסה לקודש (שאינה נצרכת עבור הלידה עצמה) הינה כגורם זר המפריע לאינטימיות זו. ולא פלא הוא – שלושה מפתחות לא נמסרו לידי שליח ונשארו בידי הקב"ה ואחת מהן מפתח חיה (=יולדת). קשר ישיר, קשר "אלחוטי" בין אישה ליוצרה מתרקם ברגעים אלו, רגעים יקרים ומיוחדים בעלי עוצמה כזו שזר לא יבין זאת (במחילה). הלוא כדי להעניק חיים, האשה מוכרחה להיות מקושרת למקור החיים, שאם לאו - מניין לה חיים? 
נחזור כעת להנחה הראשונה: וכי העיסוק בגוף מוליד את הטומאה? נסתפק בדוגמא אחת מיני רבות כדי להפריך טענה זו, דוגמא שנבחרה מהתחום שבו עסקינן – אופן הטהרה של הנידה.
בימי הראייה אשה נידה אינה נדרשת לשום עיסוק (הלכתי)  בגופה, אך מהרגע שהדם פוסק, אף היא פוסקת בטהרה ונדרשת הלכתית לעיסוק בגופה. מגמת העיסוק בגוף מתעצמת ביתר שאת ביום הטבילה. העיסוק בגוף הופך להיות כמעט אובססיבי כשאין טפח בגופה של האשה שנותר פטור מניקיון ועיון.
וכל זה לשם מה? לשם הטהרה! לא ע"י צומות נטהרת האשה, לא ע"י תפילות ותחנונים אלא ע"י עיסוק בגוף!
ועוד כותב הרב אריאל: "קישור הערלה לטומאה מחדד את דברינו כי הגוף בטבעיותו מרחיק מן ה'...הטבע הנחשף בעקבות עמל ומאבק עם יצרו נקרא בלשון החסידות "טבע שני", ללמדך שהטבע הראשון מזדהה עם היצר".
האמנם הגוף בטבעיותו מרחיק מן ה'? יצר ויצירה אכן זקוקים להכוונה התורנית שבלעדיה עלול האדם ליפול לתחתית התהום. מערכת המצוות בונה אצל האדם "טבע שני" והאדם המקושר לתורה שולט על יצרו ומכוון אותו. ברם, "טבע שני" זה אינו נטול יצר אלא אוסף את כל כוחות היצר והיצירה של האדם, מרומם אותם ומקרב אותם לה' ית'. מעיד על כך באופן העמוק ביותר החיבור הגופני בין איש לאשתו, חיבור המאפשר להביא חיים לעולם, המתקיים דווקא בזמן הטהרה!

טהרת היולדת

התורה מצווה אותנו לבחור בחיים – "ובחרת בחיים". כוחות החיים הם כוחות אלוקיים שהקב"ה מפקיד בנו בטובו ובחסדו. והיות ומתנת אלוקים הם – כל שינוי וכל תנודה בעוצמות החיים משפיעים תכף על נפש האדם. טומאת מת, אבי אבות הטומאה, מורגשת  ביותר ומבטאת את הפער בין "חיים" ל"אין חיים". עקב כך, טומאה זו היא החמורה ביותר ודורשת את תהליך ההיטהרות המורכב ביותר. "ככל שמהות זרם החיים היא חזקה יותר, כך הפסקתו וקטיעתו יוצרת בניגוד לזה את הטומאה, וככל שיש יותר חיות בדבר, שלילת החיות ממנו יוצרת יותר טומאה... מה שלכאורה היה נראה כפרדוקס - יהודי מת מטמא יותר מאשר גוי מת, ובן אדם מת מטמא יותר מפרה מתה". *


מצד האמת, האדם נדרש לפתח רגישות עצומה ולחוש ולהבחין גם בסטייה קלה ביותר, רגישות אף להוצאת זרע – זרע שלא הביא חיים ואף לביצית שלא הופרתה. יש להצטער על כך שאין לנו את הרגישות ואת היכולת להבחין בכל התנודות והמעברים המתחוללים בקרבנו. מסביר הכוזרי (בהמשך לציטוט שהביא הרב אריאל במאמרו): "והנה מפאת דקותו של הפסד זה אין מרגישים בו ובדומה לו כי אם אנשים בעלי הנשמות הזכות והנפשות הנעלות השואפות להידבק באלוקות...". 
נחזור ליולדת. כותב השם משמואל (שנת תרע"ד): "הלא מפתח של חיה הוא ביד הקב"ה והייתכן שתמשך מזה טומאה? ותירץ שהטומאה באה אחר כך... שהוא כעין טעם זוה"ק בטומאת מת מפני שכוחות הטומאה משתוקקים לדבוק במקום שהייתה בו קדושה והכי נמי מפני זה גופא שהיה שורה עניין אלוקי היינו מפתח של חיה שאיננו נמסר ביד שליח אלא הקב"ה בעצמו הוא הפותח, ואח"כ כשנסתלק העניין הא-לוקי זה שורים לעומתו כוחות הטומאה". 
הטומאה נובעת מהתמעטות כוח החיים בגופה של היולדת, מהתמעטות הנוכחות האלוקית. הקב"ה הפקיד בגופה של האשה כוח חיים אדיר, והנה בשעת הלידה נפרד גופה מכוח זה וממילא דווקא אז דבקים בו כוחות הטומאה.הפער הוא היוצר תחושת ריחוק, אטימות והסתגרות. שני לבבות פעמו בקרב האשה, חיים בתוך חיים נשאה בתוכה תשעה ירחים והפער שנוצר, המציאות החדשה, יוצרים תחושת ריקנות. התופעה של "דיכאון אחרי לידה" מובנת כאן היטב. מתרחש משהו מאוד דרמטי בגופה של האשה שדורש תקופת הסתגלות חדשה, הנה כי כן, לא הלידה עצמה גורמת לטומאה אלא המצב שנוצר לאחר הלידה. מוכרת תחושת הרִיק וה"אין" לאחר חוויה חזקה, ק"ו כשהקב"ה בכבודו ובעצמו נוכח בצורה פעילה.
ניתן להבין אפוא מדוע לאחר לידת בת, נדרש זמן כפול לטהרה. בת זאת שכרגע נולדה תהיה בעז"ה אף היא נושאת בקרבה חיים ומביאה חיים לעולם. היא מצטרפת לצאצאיה של חוה – "אם כל חי" – זאת מהותה. כוחות החיים שבה כפולים ומכופלים ומשום כך, הטומאה המופיעה בעקבות לידת בת היא חמורה יותר ומשמעותית יותר.
שואלת הגמרא: "מפני מה אמרה תורה מילה לשמונה [ולא לשבעה]? שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצובים.
רש"י: שאוכלים ושותים בסעודה ואביו ואמו עצבים שאסורים בתשמיש" (נידה לא, ב). (נציין שזהו דין תורה ובימינו יולדת נוהגת כנידה שרק לאחר שפסק הדם לחלוטין סופרת שבעה וטובלת). נקודת ההנחה היא שהלכה זו - כשאר הלכות נידה -  תואמת ומשקפת את מצבה הנפשי של האשה. התורה מעידה שהאשה מוכנה ורוצה לשמוח עם בעלה מהיום השמיני ללידת הבן.
העובדה שההלכה משתנה בהתאם למין הילוד מצביעה על כך שמצבה הנפשי של האשה אף הוא משתנה – השינוי נובע מההפרש שבמידת התפרצות  הטומאה בעקבות לידת בן או בת.

קרבן חטאת

במדרש: "לפי שרפרפה בלבה 'עוד איני נזקקת לבעלי מעתה' לפיכך תביא קרבן מרופרף [פורח / קל] שתי תורים ושני בני יונה". על פי רוב, הנשים מסתייגות מקביעה זו ואף מוחות כנגדה. ברם, יש לשים לב ללשון הזהב של המדרש – "שרפרפה בלבה" – כלומר לא מדובר כאן על מחשבה ממשית ומודעת אלא על הבזק, על הרהור קל שהסתנן במוחה וחלף כהרף עין. הקב"ה מדקדק עם הנשים הצדקניות שאפילו על הרפרוף הזה מביאות קרבן חטאת.
עוד זאת, קרבן החטאת מזכיר לנו, בזמן שהפכנו להיות שותפותיו המלאות, שאנו רק בשר ודם, שיש בנו לא רק טהרה אלא גם טומאה, שיש בנו לא רק חיים אלא גם מוות. כשהאשה מקריבה את קרבן החטאת  ומתייצבת מול בורא עולם בהכנעה ובענווה, היא מבטאת את חוסר השלמות הקיים בה אף אם הביאה חיים לעולם. 
                                                                    

* מתוך שיעור שנתן הרב עדין שטיינזלץ ושוכתב על ידי תלמידיו.